חיות מחמד בדיור מוגן – אהבה על ארבע

מומה רועדת בכל פעם ששאול ותמנה יוצאים בלעדיה מהבית; גורי ושושה מעניקים לנחמה אהבה בלי תנאים; נעמי וצילה קראו לכלבות שלהן באותו השם, ממש במקרה. רשת "בית בכפר" מאפשרת לדיירים להחזיק חיות מחמד וליהנות מהיתרונות הבריאותיים הגלומים בכך.

כל מי שגידל בביתו חיית מחמד, יודע שבעלי חיים הם עולם ומלואו. זו קלישאה להגיד שהם הופכים לחלק מהמשפחה, אבל זה תמיד נכון, ולפעמים אפילו יותר מזה. הסופר דאגלס קופלנד הגדיר את זה יפה כשאמר שיש משהו בבעלי חיים שמוציא אותנו מעצמנו ומוציא אותנו מהזמן ומאפשר לנו לשכוח מהחיים שלנו. איזה עוד בן משפחה יכול לעזור לנו לשכוח מהחיים עצמם? לכן רשת בית בכפר כל כך גאה להיות הראשונה (והיחידה) שמאפשרת לגדל בעלי חיים. הדיירים שלנו בבית בכפר הדרים בכפר סבא כבר רגילים להיות חלק ממשפחה שלמה, שכוללת בין השאר גם כשכושים בזנב.

חיות מחמד בדיור מוגן - אהבה שמאריכה את החיים

"פינצי" הוא שם נפוץ אצלנו ב"בית בכפר" בכפר סבא. צילה רותם, מחזיקה בכלבה קטנה ושחרחורת, מעורבת בפינצ'ר וצ'יוואוואה בשם פינצי. צילה גידלה כלבים כל חייה, ובנוסף אימצה גם חתול. לפני ארבע שנים צילה עברה תאונת דרכים קשה ובעקבותיה הייתה צריכה לבלות ימים רבים בבית חולים. חברים דאגו לה שלא תחזור לבית ריק והביאו לה את פינצי. אהבה אמיתית שוררת בין צילה לבין פינצי בת ה-7. "אין אהבה כזו, ואין חום כזה", מספרת לנו צילה, "זוהי אהבה ללא תנאים, שמקרינה חום ונאמנות ומאריכה חיים. אין קשר טוב יותר ואמיתי יותר מאשר הקשר עם בעלי החיים". צילה בחרה בבית בכפר אחרי שנודע לה שכאן מקבלים בעלי חיים, ומאז, שתיהן כאן, מטיילות בשמש וישנות יחד בדירה.

בזכותו אני לא לבד

"היה לי ברור שגולי נשאר איתי, גם אחרי שאעבור לדיור מוגן", מציינת רחל חצק, שהגיעה מעכו לבית בכפר הדרים לפני כשנה וחצי. "הבנות שלי ואני חיפשנו בכל הארץ מקום שיסכים לקבל אותי ואת הכלב שלי - אבל רק בבית בכפר הסכימו. אז אנחנו כאן. "הבאתי את גולי הביתה בשביל בעלי, שעבר אירוע מוחי ורציתי שיהיה איתו מישהו בבית כשאני לא נמצאת. אחרי שנתיים הוא נפטר, ונשארתי עם גולי שהפך להיות ידיד אמת שלי. אני מאוד מרוצה בהדרים – הולכת לחוגים, מבלה, פוגשת חברים. וגם כשאני חוזרת הביתה אני אף פעם לא לבד - יש לי את גולי. גולי עוזר לי להתגבר על כל קושי בחיים - גם כשאחותי נפטרה. בזכותו לא הסתגרתי בבית. וחוץ מזה - הוא מבין אותי, ממש כמו בן-אדם, אני מרגישה את זה. "אני חושבת שבעלי החיים עושים רק טוב לבני אדם. כשהייתי ילדה בתקופת השואה, בעלה של השכנה שלי בברלין היה קצין בכיר שידע לפני כולם מתי יהיו חיפושים של יהודים בעיר. כשזה היה קורה - היא היתה שולחת את הכלב שלה אלינו לקומה, והוא היה נובח ליד הדלת. כך ידענו שאנחנו צריכים להתחבא", נזכרת רחל.

לא יוצאים מהבית בלי מומה

גם בבית שלנו בכפר סבא יש לא מעט דיירים שאימצו אליהן בן משפחה על ארבע. משפחת לילך למשל, הגיעו לבית בכפר מירושלים כזוג צעיר בגיל 70 פלוס שמאחוריו 45 שנות זוגיות. לכל אורך הזוגיות הזוג הקפיד לאמץ כלבים, שהפכו לחלק מהתא המשפחתי שלהם.
שאול ותמנה לילך נמצאים איתנו בבית בכפר הדרים, דיור מוגן בשרון, כבר שבעה חודשים, וברשותם כלבה חומה מעורבת, יפהפייה ואצילית בשם מומה. הם מצאו אותה ברחוב כשהיא הייתה גורה בת חודשיים עם עיניים עצובות - והיום, כשהיא בת שמונה, היא כבר חלק בלתי נפרד מהמשפחה. הם משתדלים לא להשאיר אותה לבד בבית, גם מכיוון שהיא כל כך נהנית לעשות טיולים ברכב, וגם בגלל שהיא נכנסת לפאניקה וסובלת מרעד בגוף אם הם יוצאים מהבית בלעדיה. כל כך חזקה האהבה בין מומה להוריה המאמצים. למעשה, שאול ותמנה הגיעו אלינו בזכות מומה. הם ביקרו בעשרות מקומות והשאלה הראשונה שהם שאלו היא אם אפשר להביא בעלי חיים, כאשר רק ב"בית בכפר" התשובה הייתה חיובית. בדיעבד, מדובר בשידוך מושלם. מומה אוהבת את הסביבה ומובילה את הזוג הצעיר כל יום לטיול בפארק.

לא רואים אף מגרעה ולא מבקשים תמורה בעד האהבה

גם לנחמה פייגין תמיד היו בעלי חיים. במשך 25 שנה היו לה כלבים, אך מכיוון שהיא גילתה שהיא אלרגית היא התחילה לאמץ חתולים במקום.
נחמה היא הדיירת הצעירה ביותר (71) בבית שלנו בבית בכפר הדרים בכפר סבא. היא הגיעה אלינו מאילת, יחד עם שני החתולים בני העשר שלה - גורי ושושה. אל תתפלאו אם לא יצא לכם לראות את שני כדורי הפרווה, זה פשוט קשור לעובדה שנחמה מאוד חוששת שהם ילכו לאיבוד, אז הם לא יוצאים אף פעם מהבית. גורי הוא בריון גדול בצבע אפור כהה שנחמה מצאה ברחוב כשהיה בן שנה ונתנה לו בית חם, בעוד שושה היא נסיכה לבנה קטנה ואפורה שנחמה הצילה ממוות ברחוב.
החתולים נמצאים עם נחמה כל הזמן והם המשפחה שלה לכל דבר ועניין. הם אלו שנמצאים איתה כל הזמן ומקבלים אותה בלי שום ביקורת. הם לא רואים אף מגרעה, ולא מבקשים שום תמורה בעד החום והאהבה התמידית שהם מספקים לנחמה. והאהבה הזאת היא כמובן הדדית. זוהי אהבה שלא תלויה בדבר. "ההבדל בין חתול לכלב", מסבירה נחמה, "הוא שכלב חושב שאתה אלוהים ויעשה למענך הכל, ואילו חתול חושב שהוא אלוהים ואתה צריך לעשות למענו הכל".

ממש כמו אמא ובת

לפני 12 שנה נעמי שוורץ מצאה כלבת פינצ'ר קטנה ובודדה משוטטת ברחובות. נעמי, מושבניקית בנשמתה, אימצה אותה לביתה ומאז היא ופינצי היו בלתי נפרדות כמו אפונה וגזר.
נעמי שהגיעה אלינו מרחובות תמיד גידלה כלבים בביתה, והם נהנו מהחצר הגדולה והפינוק האינסופי שקיבלו מהבעלים שלהם. הקשר לכלבים, מסבירה נעמי, הוא כמו לבן משפחה ממש. פינצי קשורה לנעמי כמו שבת קשורה לאמה, והיא בוכה בכל פעם שנעמי יוצאת מהדירה.
גם נעמי הגיעה לבית בכפר הדרים בכפר סבא בזכות העובדה שמאפשרים לגדל במקום בעלי חיים. פינצי היתה צמודה אל נעמי לכל אשר היא הלכה, מכיוון שהיתה די מפוחדת מאנשים אחרים וחששה להסתובב חופשי. בינתיים, הלכה פינצ'י לעולמה בשיבה טובה.

חברה לעת צרה

לאחר שבעלה נפטר בפתאומיות, חנה רוזנפלד, שהיום מתגוררת בבית בכפר הדרים, חלתה, החלימה אך שקעה בעצב. "ממש הלכתי לאיבוד", מתארת חנה את מצבה בעבר. "אך לילי הקטנה הצילה אותי. כשראיתי אותה ב-SOS בהרצליה היא הייתה במצב גרוע, קצת כמוני. היא רעדה ופחדה מכל רעש. מאז אנחנו כל הזמן ביחד, והיא החברה הכי טובה שלי. לילי מוציאה אותי מהפחדים ומהבדידות, חמה אליי ומעניקה לי אהבה. אפשר להגיד שהיא דואגת לי בדיוק כפי שאני דואגת לה.
יש לנו קשר מיוחד. כשהיא מרגישה שהגב כואב לי, היא יושבת באזור הכואב ומחממת אותו בעזרת חום גופה. אני מבשלת במיוחד בשבילה עוף טרי בצהריים, והיא גורמת לי לצאת קצת מהבית כדי לקחת אותה לסיבובים ולטיולים. אני מתפללת לאלוהים שייתן לי כוח להמשיך להיות על הרגליים ולטפל בה", אומרת חנה באהבה.

"הכלבה הזאת היא כל מה שיש לי בחיים אחרי הילדים, הנכדים והנינה שלי, והיא גורמת לי לשמוח. אני מאושרת שמצאתי את בית בכפר הדרים שאיפשר לי להמשיך ולהיות עם לילי".